"שום זכר לראשית, שום תחזית לאחרית"

ג'יימס האטון 1788, מתוך תיאוריה של כדור הארץ

"No vestige of a beginning no prospect of an end"

אמיר יציב ואלה ליטביץ

ישראלים רבים רואים את מדינת ישראל כקרובה יותר לאירופה ולארה"ב מאשר ללב המזרח התיכון שבו היא ממוקמת, ולא בכדי. הטרואר (Terroir) – מונח הלקוח מעולם היין, ומתאר מכלול של תנאים גיאוגרפיים, גיאולוגיים, אקולוגיים ואקלימיים – של חלקת הארץ הקטנה שלנו, חושף את המנגנונים ששקדו על יצירת האשליה הזו. מאז הגיעו לכאן ראשוני המתיישבים היהודיים השתנה הטרואר המקומי באופן דרמטי – שממה הופרחה, יערות נטעו, נחלים הוסטו, גבעות נבנו, וכמו בסט של סרט הוליוודי נוצר נוף שבקלות יכול להיחשב כטוסקני או פרובנסי. הארכיאולוגים, המדענים והאדריכלים מדדו, בדקו, סימנו וניכסו כל אבן בשטחי ישראל. לכל צמח ולכל נקודת תצפית יש שם עברי, שתפקידו למחוק תקופות שלמות בהיסטוריה שלנו. הרצון לקשר את הקרקע לעברה היהודי הוא מהעקרונות הבולטים ביותר של הציונות.

במקביל, בשנים האחרונות קורה כאן תהליך הפוך. מסעדות רבות בתל אביב מציעות לסועדים מטבח ישראלי, הנוטש את זיקתו למטבח האירופאי, שוקע עמוק בשמן זית, ומתקרב בטעמיו ובריחותיו למטבח הימתיכוני בכלל ולמטבח הפלשתיני בפרט. החיבור החדש ללוקאלי הוא טרנד עולמי, שעוצמתו לא פחותה מהשאיפה של הנאורות המודרנית לעצב את הטבע. תערוכת פרס האמן המבטיח, שאותו חולקים בני הזוג אמיר יציב ואלה ליטביץ, מציעה מבט נוקב על התהליך הכפול הזה. ממקום מגוריהם בברלין, ומתוך זווית ראייה רחבה על המולדת שממנה הגיעו, עוסקים השניים בהווה דרך השכבות והמהלכים ההיסטוריים שעיצבו אותו.

הנושא המרכזי של עבודותיהם של ליטביץ ויציב הוא בחינה מחדש של הסיפור הלאומי של ישראל, ובעיקר האופן שבו הוא סופר לנו על ידי דור המייסדים – ההעדפה הציונית את התקופות הטרום-אסלאמיות והעדפת התרבות הנוצרית בכלל, הגדרת חורבות בנוף כצלבניות תוך התעלמות משרידי תקופות אחרות, הצנעת ממצאים שלא תאמו את רוח השלטון וכיוצא באלה.

כאמנים המוצאים את הבסיס לעבודתם במחקר, כלל התהליך האמנותי של ליטביץ ויציב נבירה בארכיונים, קידום סיפורים שלא סופרו, ערעור על הנרטיבים של הקונצנזוס ומציאת הקשרים חדשים. העבודות שאותן בחרו להציג בתערוכה ביריד צבע טרי משקפות את התהליך שבו הן נמצאות. אלו הן עבודות פתוחות, המשקפות מחקר מתמשך, שאינן רואות בממצאי המחקר סוף דבר ומשמרות תחושה של תקווה, ושל אופטימיות. ה"מקומי" המופיע בעבודותיהם עבר עיצוב ושינוי, וסופו שנולד מחדש, כמקומי שאינו מחביא את עברו. במידה רבה, התחושה שעולה מתוך מחקרם, וכפועל יוצא מתוך העבודות עצמן, היא של ילד המגלה כי הוא מאומץ.

בדומה למניפולציה של הציונות על הקרקע, מבצעת הפעולה האמנותית של ליטביץ ויציב מניפולציה על ממצאי המחקר שביצעו, ומעלה שאלות על חינוך והנחלת ערכים, אפשרות קיומם של מספר אמיתות ונרטיבים במקביל, וגם מותחת עמדה ביקורתית כלפי העוולה שבמחיקת הזהות של תושבי הארץ הפלשתינית. אך עבודתם של ליטביץ ויציב לא מתיימרת רק לעסוק בצדק היסטורי, אלא גם להעלות, באמצעות האניגמטיות שלה, שאלות לגבי מושא המחקר שלה – המולדת.

אמיר יציב משתמש בעבודתו באמצעי צילום לא קונבנציונליים – מצלמות רגישות לחום, פילטרים שונים, עיבודים גראפיים ואנימציה. בתערוכה זו הוא מציג סריקות לייזר תלת-ממדיות של חורבות בישראל. חורבה, כדימוי, העסיקה את האמנות מאז ומתמיד כשריד רומנטי של העבר, ואילו אצל יציב היא משמשת כמבט נוקב מהעבר. תוצרי הסריקות נתונים לפרשנות בדיוק כפי שהחורבות עצמן היו נתונות לפרשנות מצד המתיישבים החדשים. הם מקבלים טיפול המנתק אותם מהמציאות והופך אותם לסוריאליסטיים, באופן דומה לזה שבו נותקו מושאי המחקר מהמציאות על ידי בניית נרטיבים שונים סביבם, וכפי שכל מציאות נתפסת על ידינו רק באמצעות ניתוק מסוים ממנה.

אלה ליטביץ עוסקת בטרנספורמציות. באמצעות מפות, תרשימים וסקיצות לעיצוב הנוף שהיא מצאה בארכיבים שונים, היא חוקרת את האופן שבו פיסל דור המייסדים מחדש את נופה של המדינה הצעירה. אך ממצאי המחקר שלה אינם אלא נקודות מוצא לעיסוק אמנותי, והיא מעבירה אותם טרנספורמציות שונות, שמגדירות מחדש את יחסי המסמן-מסומן של העבודה עם מקורותיה.

כך, למשל, הופכת ליטביץ את ממצאיה לאובייקטים חסרי פונקציה פרט למטענם ההיסטורי והערך הפוליטי והחברתי שלהם. במקרים אחרים, למרות שהממצאים הארכיוניים הם המפתח היחיד לקריאת העבודה, ליטביץ לא תמיד מנגישה אותם לצופים, והם נותרים מוסתרים או מחוקים.                                                                                             

למרות שיציב וליטביץ עובדים בשדות שונים, המבט שלהם דומה. זהו מבט חקרני, כשל מדען היורד לפרטים הקטנים על מנת להבין ולגבש דעה על המושא הנחקר. נקודת המבט הרומנטית, לכאורה, שסיגלו לעצמם, כמי שחושפים סוד שהוסתר, סולף, או שלא הובן, היא תוצר ישיר של שאיפתם של ראשוני המתיישבים ליצור כאן מיני-אירופה. אין להתפלא, אם כן, שאמנים ישראלים העוסקים בשאלות זהות אקוטיות עושים זאת באמצעות מתודולוגיות אירופאיות קלאסיות. בעבודותיהם הנוכחיות הם מזמינים את הצופה לחלוק איתם את מחקרם, ולשאול את עצמו: מה עתידו של תוצר הכלאיים שבו אנו חיים אם נמשיך להתעלם מעברו?

אמיר יציב – נולד ב-1972 בישראל, חי ועובד בברלין. בוגר המרכז הבינתחומי הרצליה במדעי המחשב, ובוגר האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, ירושלים. למד אצל היטו סטירל. הציג תערוכות יחיד בגרמניה ובישראל והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. זכה במלגות יצירה, בין היתר מ-DAAD הגרמני ומהמכון הפולני, ובפרס עידוד היצירה לשנת 2013. זכה בפרסים על סרטו "פלאוסול 80 דרום" (בשיתוף יהונתן דובק) בישראל ובפורטוגל.

אלה ליטביץ – נולדה ב-1982 בישראל, חיה ועובדת בברלין. בוגרת האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, ירושלים, ומשלימה כעת תואר שני ב-HISK גנט, בלגיה. הציגה והשתתפה בתערוכות ובפסטיבלים בתל אביב, פריז, ברלין, טורונטו קרפלד וניו יורק. זכתה במלגת תמיכה והציגה במסגרת קרן בוטין, סנטנדר, ספרד.