תערוכת זוכי פרס אוסף יגאל אהובי לאמן המבטיח לשנת 2012

נקודה. סוף

אוצרת: שרית שפירא

העולמות של אלהם רוקני ומתן מיטווך מתחילים ומסתיימים בנקודה. נקודה במינון המרבי או המזערי ביותר, שמבלעדיו כבר אין כל עבודה, אלא רק ריק. נקודות הן אבני הבניין של העבודות, הניקוד הדקדוקי שלהן, הטעם שבהן, הן אלה שהופכות סימנים דלים ועקרים לבני היגוי בקול אנושי ובכמה גוונים.

הנקודות נושבות לעבר עבודותיהם של רוקני ומיטווך מאזורים שונים. לעבודותיה של אלהם רוקני הן מגיעות מהמזרח, ממחוזות ילדותה באיראן, ממישוריה הדקורטיביים של תרבות אוריינטליסטית שגם מורכבים וגם מפורקים מתוך אלמנטים ממוזערים, פרודתיים )מולקולריים(. כמו בהרבה עבודות אמנות ואומנות דקורטיביות, כך גם בציוריה של רוקני ישנם דימויים פיגורטיביים, והבולטים בקרבם הם דימויי המינארט )צריח המסגד ( ותמונה קבוצתית של נשים מבוגרות – ה'אחיות' בלשונה של רוקני. אך מקצב פיגורטיבי זה נכבש על ידי קצב אחר, מופשט יותר, שעשוי מהרבה מאוד נקודות וכתמים ממוקדים הצומחים ומתרבים בגופם של דימויי העבודות, אך גם נעים אל מחוץ לגבולותיהם ואף משגשגים סמוך לגבולותיו של כל ציור גופא, כמבקשים לטשטש, לכסות ולאחות מערך גדול של ציורים, או לחילופין לפרק אותם סופית למרחב הנשטף בפזורה של אלמנטים תאיים חסרי מרכז, מקום קבע ויעד; כמו במרחבים אורנמנטאליים מסורתיים, כמו במגמות מודרניסטיות של דקורטיביים או אפילו כמו בתנופת ה׳על–פני–כל׳  (over-all)  של הציור של ג׳קסון פולוק.

העבודות של מתן מיטווך שייכות לסדר–עולם אחר. הן באות מלב ליבו של ׳עולם ראשון׳, מעוז הקפיטליזם, שאחד מסוכניו הראשיים הוא שוק האמנות. למרות שעבודות הצילום של מיטווך נראות מופשטות ופורמליסטיות לעילא, הן מייצגות למעשה מערך שלם של דמויות אמיתיות, שרירות וקיימות, הפועלות בעיקר בנגזרת קפיטליסטית של מציאות הממומשת ומומחשת באמצעות עבודות וחפצים של אמנות. מותגי העל של שוק זה משמשים כנקודות ההתייחסות לשלוש עבודות גדולות ממדים של מיטווך שנוצרו במיוחד עבור יריד צבע טרי הנוכחי: בלון בדמותו ובממדיו של דימוי הבלון של ג׳ף קונס מרוקן מאוויר, עבודת הנקודות של דמיאן הירסט הופכת סכמטית וקליפתית עוד יותר מאשר במקור ומתורגמת למדגם כללי שעל פיו נערך מקבץ של נדבקות נקודתיות, אשר בתורו עובר תהליך של שפשוף ומחיקה באמצעות מסיר לק. פעולה ממוחשבת גוזלת מאנדריאס גורסקי ׳פיקסל׳ אחד מתוך הצילום המיתולוגי של נהר הריין, ובכך הוא מכווץ את  זהותה של העבודה את התוכנה, את החומרה, את הקשריה, את שוויה הסימבולי והפיננסי – לנקודה אחת. כשטייקונים ואייקונים של השווקים והירידים של ׳עולם האמנות׳ הגדול, הגלובלי והמרכזי מועברים אל שוק וסצנה קטנים ולוקאליים, הם מגומדים, נופחים את נשמתם, הולכים ומתמעטים, נגזלים מקרוביהם, מאבדים כל צלם ודמות.

מיטווך מנהל את האלמנטים שבעבודותיו מתוך תהליכים של החסרה והמעטה )רדוקציה), ריקון משטף של נתונים אלמנטאריים. ניתן לומר כי עבודותיו מלאות בנוכחות החסרה של קיומם רבתי של אותם נתונים. מיטווך מבטא חרדה קמאית באמצעות השבעה באוב הזיכרון של כל אותם רבים–נעדרים שרוקנו על ידו מהתמונה, לאחר שהיו אמורים לגונן עליו ועל הצופה מ׳אימת החלל הריק׳ ( horror vacui ) ולמסך עליה באמצעות פעולות של מילוי, ציפוף, ניפוח והנשמה מלאכותית )של הבלון של קונס למשל(. כלומר, העבודות הצחיחות של מיטווך לא רק מעמידות אותנו ישירות וללא כחל ושרק נוכח ה'ריק' , אלא גם מפנות ללא רחמים את תשומת הלב אל מה שאינו יכול עוד לשמש הגנה מפניו.  להק הנקודות שעט ומכסה את הציורים של רוקני גם הוא גרסה ל׳אימת ריק׳ – הנקודות והכתמתמים פושטים בהמוניהם על הציור, ומאיימים להגיע אף אל מעבר לחלל הציורי, באופן שמשתף פעולה עם ה'שפע' הנקודתי/האלמנטארי שמאפיין את עבודות המוצא שלה.

רבים כבר ידעו לכתוב כי העדויות ל׳אימת החלל הריק׳ הופיעו לאורך ההיסטוריה בעיתות משבר, שעה שסדר–עולם קודם הלך ונסדק ובטרם הושב על כנו חוק חדש. את הדהודו של מצב מעבר זה ניתן למצוא בגרסתו של מיטווך לדימוי הבלון של קונס המרוקן ומתוח על פני החלל כאיבר מין זכרי, כשהפעם ה׳פאלוס׳ שמוט, חסר אוויר, חסר נשימה. באין אונות )באימפוטנציה(  זו, באופן קצת נואש, קצת גרוטסקי, הוא מתעקש להטיל את סימנו על כל החלל הריק. דימוי פאלי קטום, מוטנטי, מכתים תכופות גם את עבודותיה של רוקני, בגילומו של מינארט תלוש מקרקע ומרוכך תווים, המרחף רפה אך עדיין משמיע את קולו, כסלסול, כדימוי הארוג במסכת הדקורטיבית. זהו מין 'פאלוס' אורנמנטאלי, שקצבו נשמע על רקע פעימה אחרת, של סדר עולם מטריארכלי כפי שהוא מצטייר בדימוי הקבוצתי של הנשים, ה׳אחיות'. המצלול של דפוס 'פאלוס' אורנמנטאלי זה, הנשמע יחד עם בת קולה של שושלת נשים עתיקת יומין, הופך ללחם חוקו של דופק החיים הממשי ביותר של העבודה: פעימת ה׳פני כול׳ ההולמת במקצבי הניקוד הדקורטיבי שעל פני הציורים, ביניהם ומעבר לגבולותיהם..

אותו ניקוד של סדר–עולמי חדש–ישן, גברי נשי, רפוי–קולני, פועם גם את הלמות ליבו של מרחב המרמז על רעילותו, על נרטיבים של התפרקות ואיון. במקרה של רוקני זהו עולם המצטייר כנוף אפוקליפטי ירקרק, המיוחס לפונדמנטליזם האסלאמי החרוש במזימות רשע ואבדון, או לאפילה המזמנת ׳ראיית לילה׳. אצל מיטווך זהו הנוף האפוקליפטי של שוקי ההון. אותו עולם רעיל )רוקני( וחנוק מאוויר )מיטווך), נגוע בתסמיני תהליכים אנטרופיים בשלביהם השונים, אם כמרובי אלמנטים  )רוקני ( או בשלב הסופי הנושק לנקודת האפס )מיטווך(, מוסט אל המגזר של התיאור האמנותי, באקט שכיום, ברגע ההיסטוריוגראפי שבו אנו עומדים, ידוע לנו שכמוהו כטבילתו במקווה של זרמים רומנטיים, דחפים סובלימטיביים וחלומות אוטופיים על אודות הבוקר שלאחר ליל–השימורים: עולם חדש, צח וטוב שייברא לאחר ומתוך האסון. עדת העדים לרגע אחרון/ראשון זה, שבין חבריה מצויים ה׳נזיר מול הים׳ של קאספר דויד פרידריך או קו האור המרצד של בארנט ניומן, עשויה לספח אל שורותיה גם את הפיקסל של מתן מיטווך. כמו תקדימיו בהיסטוריה של הרומנטיציזם, הפיקסל מוצג כפריט יסוד, כאלמנט מערכתי, המבודד משורותיה וניצב ביחידניותו מול מה ששונה ממנה בתכלית השוני – דימוי הריק. משהו מוזר וקסום קורה כאשר אלמנט זה ניצב מול המקום הריק: מצד אחד הוא מייצג את מערכתו באופן המובהק והטוטאלי ביותר, בהציגו את האלמנט שלה על רקע חלק, אך בו זמנית ובאופן הפוך הוא משיל מעליו את כל ייחוסיה והקשריה, כפרסונה הטוטאלית של האנונימיות. כדי שמהלך רדיקאלי זה של אפיון, בידול וריקון יתרחש עוד פעם בשמי ההיסטוריה, לא יכול היה מיטווך לבחור לו אתר פעילות הולם יותר מאשר יריד צבע טרי, מעין מיקרוקוסמוס של סצינת האמנות הישראלית, על תלישותה מכל תנאי שוק אמיתיים. זוהי תלישות הרואית כמעט, ולו רק בזכות נכונותם של משתתפיה לשחק את תפקיד המוקיון בחצרותיה של האמנות העכשווית – מצד אחד, להרבות  )ואפילו להגזים(  במחוות של שליטה, הבולטות במיוחד על רקע צח וצחיח, ומהצד האחר, להיות דמות הנוכרי של ממלכה זו, שתוויו נעלמים לכדי נקודה קטנה בקצה האופק.