עם כניסתו למיצב הווידיאו תכסיסים/ Doppelspiel [משחק כפול] של האמנית הגרמנייה יוהאנה רייך והאמן הישראלי צחי בוחבוט, מוצא עצמו הצופה בעולם מקביל ודינמי: ציור קיר גדול־ממדים נמוג בינות לעננים לבנים, שלהבות אש זוהרות מבליחות, רסיסי אור בוקעים מתוך גיליון נייר שחור. בתוך מכלול הדימויים הזה בולט לעין חפץ כהה, שולחן המוטל על צידו, המעלה על הדעת בית, מקום מפגש המזמין שיחות וחילופי דעות, וכמו מעביר את הצופה לעולם של זיכרונות רחוקים. אולם תנוחת השולחן והלהבות המכלות אותו מסכלות כל ניסיון למצוא שלווה.
רייך ובוחבוט מנפצים ללא הרף כל אשליה באמצעות החדרת תזכורות קטנות למלאכותיות. הם חוקרים את התחום האמביוולנטי שבו מתקיימות בכל רגע במקביל תחושות של הכרה וזיהוי ושל זרות מוחלטת. האמנים מתמרנים במרחבים שבין דו־ממד לתלת־ממד; הם קוראים תיגר על גבולות הרישום, הפיסול, הווידיאו והציור, מתעתעים בתפישת הצופה, עוקפים את התודעה, ומערימים על עצמם כדי להרחיב את גבולות יצירתם הם. 
לכל אחד מחלקי המיצב מקצב משלו: ההבהוב הסדיר, אם גם המשתנה ללא הרף של הלהבות; הניקוב הקצבי של הנייר, המסלים לכדי קקופוניה אגרסיבית של חבטות. רגעי סדר מתחלפים בדימויים כאוטיים ובאובדן שליטה, וכך מדגישים את פעולת הגומלין בין כוחות יצירה לכוחות הרס - לפעמים, כאשר שקרים קטנים מאששים אשליות, מתגלים רכיבים משחקיים אלה כזדוניים משהו; במקרים אחרים הם מזמינים בתום לב את הצופה להשתחרר ולהרפות מעקרונותיו בתוך המשחק. 
האמנים בוחנים את השניות שבין נוכחות להעדר, דואליות המייחדת תפקיד לתהליכים של היעלמות ושל הסתרה; העבודה אפופה בנוכחות אנושית, אולם רק עקבותיה מיוצגות בה בפועל. רייך ובוחבוט יוצרים מרחבים פואטיים התובעים רה־אוריינטציה מתמדת, ובתוך כך מעלים שאלות על בידוד ועל בדידות. הכול מצוי בהשתנות מתמדת. עם חלוף הזמן מבשיל ועולה מרכיב של היסוס ושל מבוכה בעבודה; התהליכים חוזרים על עצמם עד אין קץ, ועולה התהייה: האם בכלל מתרחש כאן משהו?

פרידריקה שוורצר